דף הבית >> תפילה
 
יחיאל מאיר 8484973@gmail.com
מצות תפלה
א] תענית ב. לעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב זו תפלה. שהרי רוב המצוות שבתורה אינם עבודת ה', המצוות שבין אדם לחבירו אינם עבודה לה', ואף כל הל' קדושה אינם עבודה לה' אלא שהאדם יהיה קדוש ולא ישתקץ, ואף רוב מצוות שבין אדם למקום אינם עבודה לה', אלא שידבק האדם בה' ויאהבהו וירא ממנו, ושיזכור טובות ה' עליו, אבל אינם מצוה בצורת שירות ועבודה לה', אלא לאדם עצמו שהוא ידבק בה'. אמנם בתורה בא לשון עבודה ושירות על קרבנות, שבזה צורת המצוה הוא לעמוד לפני ה' ולשרתו ולעלות לו אשה ריח ניחוח.
והנה יש בתפלה שני עניינים, יש תפלה שצריך האדם צורך מסויים ומבקשו מה', ויש תפלה ש(כביכול)מבקש על צורכי ה', שמבקש ומתפלל שתתקיים התכלית שלכך ברא ה' את העולם, והוא תפלה על שכלול העולם עפ"י צביונו הראוי לו בין בגשמיות בין בין ברוחניות בין ברפאנו ובברכת השנים, בין בברכת התשובה והסליחה, ובין בברכות שיהא מלכות שמים  בעולם בברכות שמברכת הקבוץ והלאה. והנה העניין הראשון שבתפלה אינו עבודה כלל, שאינו אלא מבקש צרכיו מבעל היכולת, ואין מטרתו ברצון ה', אלא מטרתו ברצונו האישי, וכיוון שאי"ז עבודה, אין עניינו להיות לפני ה' בבקשתו, היות וה' שומע אף כשאין נמצאים לפניו, ולכך אי בזה דיני עומד לפני מלך כלל, ואי"צ לעמוד באימה וכו', ומותר לעבור לפניו, היות ובתפלה זו נשאר האדם בדרגתו השפלה. אמנם עניין התפלה על צרכי שמים הוא עבודת ה' ממש, והוא כקרבנות ממש שמעלה אשה ריח ניחוח לה', וזה צריך להיות לפני ה' כקרבנות, ובזה יש דיני עומד לפני מלך. ולכך למדו תפלה מקרבנות, שקרבנות הם עבודה, ותפלה זה עבודה שבלב. ולכך תקנו תפלה במקום קרבנות.
ב] איתא בגמ' בכ"מ שהלכו להתפלל בקברי צדיקים, כידוע מכלב בן יפונה שהתפלל על קברי אבות. ולכאו' יש לתמוה בזה דהלא המת הוא אבי אבות הטומאה, והיינו הריחוק (הנפשי[1]) היותר גדול מאתו ית', וא"כ היאך תתקבל תפלתו כשהוא יותר רחוק מהקב"ה. ובפרט שהוקשה תפלה לקרבנות, שבהם עיקר איסור הטומאה. ועוד ילה"ק היאך מותר הדבר, והרי לועג לרש הוא, ואסור לעדשות מצוות בד"א של מת, והיאך יקיים מצוות לעבדו בכל לבבכם על קבר. וכמפו' בברכות יז. שאסור לעשות מצוות ליד המת. ובר"מ ה' אבל ושו”ע איתא להדיא דאסור להתפלל. אמנם לדברינו נראה שאין מצוה בתפלה שאינה לצרכי ה', ובזה אין מצוות עבודת ה', אלא הוא עניין שעושה האדם לצורך עצמו, ובזה כיוון שמבקש לצורך עצמו, ומבקש משום עצמו, בזה תעזור הבקשה בזכות מתים, שזה תפלה שמתקבלת משום קיום התחתונים וזכותם, וודאי שהצדיק יש לו זכות קיום יותר מהפחות ממנו בצדקות. ואף שגם בכדי שתתקבל תפלה זו נצרך קרבה לקב"ה, וכדכתיב (בראשית כ,ז) כי נביא הוא והתפלל בעדך וחיה, וכן צריך תפלה דרך בית ה' וכדאיתא בתפלת שלמה, אמנם בתפלה על קברי צדיקים אף שהתפלה מצד המתפלל קלושה ורחוקה היא מה', מ"מ מצד הצדיק שבזכותו מתפלל קרובה היא יותר. אמנם באמת תפלה שהיא עבודה אין ראוי כלל להתפלל בקברי צדיקים, שהרי מצוה היא, ועוד שאין תפלה על צרכיו של מקום, צריכה ח"ו את זכות הצדיק.
נ.ב. בכל מה שהלצתי כאן על תפלה בקברי צדיקים, מ"מ עדיף טפי להיות במקום נקי וטהור ולא במקום טמא, ואף אם לתפלה עוזר, לנפש הוא מזיק, וכמ"ש הר"מ בהל' אבל (ד,ד) שלא ירבה לבקר בקברים, וכן מטו משמיה דהגר"א. וכן הוא פשוט שרצון התורה שלא יהא האדם טמא ורחוק מה'.
ג] התפלה בשורשה, אינה מצוה וחובה כשאר המצוות כנטילת לולב או נטילת ידים, אלא עיקר דינה וענינה שידבר האדם עם אלהיו מלבו, ואי"ז אך מעשה גרידא של אמירת דברים, וכאשר חסר הענין והצורה של דיבור עם ה', אי"ז חסרון מעלה אלא אין כאן תפלה כלל. ולכך לעולם ימוד אדם דעתו אם יכול לכוון דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל [ותו' כ' דהיינו באבות, אמנם בר"מ מ' דקאי על כל התפלה, וכמ"ש הגר"ח, עי"ש], ובא מן הדרך ג' ימים אל יתפלל, ושתוי אל יתפלל, ומאידך אם יכול להתפלל נדבה יתפלל, שאין צורת הלכות תפלה לעשות מעשה בלבד ודיו, אלא כל שחיסר הכוונה חיסר הכל, ואם אינו יכול לכוון שלא יתפלל. וכן החכמים לא היו מתפללים כל יום משום ת"ת ובשאר מצוות אין פטור כזה. ותפילת מעריב רשות אף שיעקב תקנה, והיינו משום דלאו כל מוחא סביל דא לעמוד לפני ה' ולדבר עמו ג"פ ביום. ויכול להתפלל באיזה נוסח שרוצה ולהוסיף בקשות כדעתו, ואי"ז צורת מעשה מסויימת שכולם צריכים לעשות. ואף שכל דיני הורה גדרום בגדרים ברורים לכל, מ"מ כאן כיון שעיקרו לב יסדוהו אכנה"ג וחז"ל באופן של לב ולא של מעשה, ואין גדרי התפלה כשאר גדרי המצוות.
אמנם משירדו הדורות, ואין הכל מכוונים בתפילתם, ואם יהיו כן גדרי המצוות במהרה תשתכח תורת תפלה מן הרוב, יסדו חכמי הדורות האחרונים גדרי התפלה כמעט על דרך שאר גדרי המצוות, וקבעו הלכותיה יותר על דרך 'מעשה תפלה' שצריך לומר כך וכך בזמנים אלו ואלו יהיה מה שיהיה. וביותר שכיון שחרב הבית וחסרנו מצוות הקרבנות הטומאה והטהרה ומצוות התלויות בארץ, וכמעט אין האדם נזכר בה', וככמעט אין ביטוי בחייו לזה שהוא יהודי, קבעו התפלה באופן שיהא לכל אדם ג' זמנים שבהם הוא יהודי[2]. ולכך יש לזה גדרי מעשה שצריך ליקח לאדם זמן קצוב כל יום.
ולכך כל ההלכות שמנינו לעיל נתבטלו, וכמ"ש הראשונים שהאידנא שאין מכוונים אף בא מן הדרך מתפלל ואף אם ברי לו שלא יכוון, ואף מי שלא כיון באבות אינו חוזר, ותפילת ערבית חובה, וכן אין רגילים לומר הביננו, ואין רגילים להוסיף בקשות באמצע התפלה, ואין רגילים להתפלל נדבה, ואף הת"ח מתפללים, וכולם מתפללים כל התפלות, וכ"ז מתקנת הגאונים שתהא התפלה צורה קבועה וברורה אם נוסח מוגדר ומעשה מוגדר. ולכך אף הוסיפו פסוד"ז קודם התפלה ומזמורים לאחר התפלה, והיינו בכדי שתהא תפילה אחת תפילת השחר תפלה גדולה ומרכזית ולא קצרה כמעריב [כפי שהיא מעיקר הדין], אלא תפלה שלוקחת לאדם זמן חשוב מהיום ולא רק עשר דקות.
אמנם מי שקיבל עליו עול תפלה, ובאמת יש לו זמן לעמוד לפני ה' ולדבר עמו כעיקר הדין, רשות יש בידו לנהוג כעיקר הדין בדברים הללו. ואף אם אינו רגיל כן לעולם אלא פעמים, הרי הוא בכל הזמנים בתקנתם של גאונים ומתפלל אף כשאינו יכול לכוון דעתו מדין 'תפלת הגאונים', אבל כשבאמת יכול לעמוד לפני ה' יתפלל כדינו. ושני תפילות הם כמעט לא קרבו זא"ז.
 
[1]  הריחוק הנפשי, אמנם הקרבה האמיתית לקב"ה הוא בשמירת דרך ה', בשמירת הטוב, וזה הדמות לה' והתקרבות אליו בצורה האמיתית של החיים. והטומאה היא טומאת הגוף והנפש, והוא ריחוק המציאות החיצונית מה'. ומ"מ הוא מרחק מה'.
[2]  וכי תשאל מוכר ירקות או עובד מחשבים היכן מתבטאת יהדותו בסדר יומו יאמר לך בכך שהוא צריך להתפלל ג"פ ביום, שזה זמן קבוע וברור שהאדם מתייחס ליהדותו, ולא כשאר מצוות שלמי שאינו מתבונן בהם, אינם אלא בהעברה בעלמא שממלמל כמה מילים קודם שמכניס דבר לפיו, או לובש ציצית כמו שלובש מכנסיים, וכמעט אין לו זמן שהוא באמת מתעסק עם מצוות ה' ועם היותו מבני אל חי, משא"כ בתפלה שאפי' ריק שבריקים שאינו מכוון כלל וקורץ לחבריו כל התפלה, עצם זה שמתפלל היינו שמקדיש זמן להיותו יהודי