דף הבית >> לימי החורבן
 
לימי החורבן
בנסיון להבין משהו מעניני החורבן, מצד אחד החרבן הוא תכנית, שכתובה כבר בתורה, ומצד שני התכנית היא שלא יהיה תכנית, החורבן הוא חוסר סדר, כמו סוג של משחק, שהמפסיד נשלח לג'ונגל, שאין לו מה לנסות להמשיך את כללי המשחק, כי בג'ונגל הכללים לא עובדים. מצד אחד עכשיו לא יעזור לו להתעטף בטלית ולומר יג' מדות, וגם אינו יכול להסתמך על זכות אבות או זכותו בארץ או על היכל ה'. ומצד שני הוא מקבל כח עצמאי.
בני דור החורבן הרגישו את זה, והם אומרים: "אבתינו חטאו ואינם אנחנו ואנחנו עונתיהם סבלנו" (איכה ה ז). זה בעצם התיחסות לחורבן, ולא למצב החדש שמתארים הנביאים (בסמוך), החורבן ואמרת ה' הקדמונית בדבר החורבן היתה תלויה ועומדת (והאשימו את ירבעם בישראל ואת מנשה ביהודה), ופגעה בדור צדקיהו שלא היו כ"כ רשעים, וכעת היא מאחורינו, "עשה ה' אשר זמם, בצע אמרתו" (ב יז). יש כאן בעצם שחרור ושפיכת החימה על עצים ואבנים, נפטרנו מגזרת החורבן.
ועל זה אומר יחזקאל: "מה לכם אתם משלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה. חי אני נאם אדני ה' אם יהיה לכם עוד משל המשל הזה בישראל" (יח ב), כל אחד לעצמו מול הג'ונגל. וכבר ירמיהו מכין אותנו לכך: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה כי אם איש בעונו ימות כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו" (לא כח).
זכריה מצטט מאיכה באמרו: "אל תהיו כאבתיכם אשר קראו אליהם הנביאים הראשנים לאמר כה אמר ה' צבאות שובו נא מדרכיכם הרעים ומעלליכם הרעים.. אבותיכם איה הם והנביאים הלעולם יחיו?... וישובו ויאמרו כאשר זמם ה' צבאות לעשות לנו כדרכינו וכמעללינו כן עשה אתנו" (זכריה א ד-ה). הנביאים עליהם מדבר זכריה, הם ירמיהו (לה ו: "שובו נא איש מדרכו הרעה והטיבו מעלליכם"), ויחזקאל (לג יא: "נאם ה'.. שובו מדרכיכם הרעים". לו לא: "דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים"). ו"וישובו ויאמרו" הוא האמור באיכה שם.
ומה שאומר זכריה "אבותיכם איה הם", מתכוין אולי לאיכה "אבותינו חטאו ואינם". וסומך לזה שגם הנבואה לא תימשך לעולם, ומתקרבים למצב שתסתלק הנבואה (כמתואר גם בזכריה יג ג), ויש צורך לבנות דרך להסתדר לבד, בלי נביא, בלי זכות אבות, ובלי הנחות יסוד. כאותו סיפור על מגילת היוחסין שנשרפה, ואמר הנער שהמגילה תתחיל ממנו. הקמת שושלת יחס שוה הרבה יותר מהצלת מגילה מן האש.
המשלים של חז"ל מתחילים תמיד בבן מלך וכו', כי באמת ישראל היו כמו בן מלך, עשיר ומפונק. כבר בדור המדבר. העשירים הם בעצם נכים, תשלח אותם באוטובוס לעשות קניות במכולת והם ימותו. וכך היה דורו של צדקיהו נכה, אחרי שראה איך היתה ההנהגה בחזקיהו, שלא עושים כלום והאויבים ניגפים, היה בטוח שגם בבבל יהיה כך, ולא טרח לעשות קניות. וזו היתה נקודת הפתיחה של ישראל. במקום לזכור את העבדות במצרים, הם נעשו להיפך, כמו עני שנעשה עשיר, עבד כי ימלוך.
הנבואה היא לזמנה, ורק 'נצרכת לדורות', אבל התורה מעיקרה היא נצחית. והדרך שלה אל הנצחיות, לא באה בצורה של נוסחה, אלא של ריבוד. דהיינו, אין התורה פונה אל כל קטבי המציאות בנוסחה אחת המתייחסת לכולם, אלא מדברת במקביל בצורות שונות ולמצבים שונים. הנביא פונה אל העתיד בשמו, ולכן הפניה הזו מוגבלת.
מתן תורה מכנים את נתינת עשרת הדברות, ונתינת ספר התורה היתה ביום מות משה. אבל לא זה הוא עיקר מתן תורה, כפי שרואים בפ' משפטים, ראה ה' את עיקר הברית בנתינת פרשת משפטים, ואחרי חטא העגל הוא נותן שוב את הדברים האלו בפ' כי תשא. כי יש בפרשה זו היקף דמותו של ישראל. ובאמת תורה כזו ניתנה עוד פעמיים: ס' הקדושה בויקרא, ופ' כי תצא בדברים. שחוזרים על סקירה מקיפה כזו של כל החיים, המסחר, החמלה והקדושה, ועבודת ה'.
האמת שבכל אחד מהמקומות האלו ניתנה למשה כל התורה (כפי שאמרו חכמים),
[1] ברובד העליון המחבר את כל הציוויים והרעיונות, שכן כרשימת חוקים ניתן להקריא את כל התורה ביום אחד. צורת נתינתה היא על ידי הקישור האורגני של רבדים שונים, ושימת הלב כיצד הם מתחברים לברית אחת.
הסגנון של שלשת הפרשיות האלו דומה, כך אין סגנון החוקים שבכי תצא כסגנון נאומי משה, ואם היינו מחברים את חוקי הנזיקין מפרשת משפטים, יחד עם חוקים דומים בפרשת כי תצא, הם היו מתחברים לרשימה אחת אורגנית ממש (דין האונס משלים את דין המפתה, כאן בא נבלה לגר וכאן טריפה לכלב, משפט הבכורה ומשפט הבנות, כי ינצו אנשים ונגפו אשה - וקרבה אשה). והתורה כידוע בכוונה לא הלכה בשיטת המיון והסידור, אלא בחרה משפטים מסויימים ושתלה אותם בין החוקים ובין חוקי המוסר והקדושה. ולכן כל אחת משלשת הבריתות הללו מצאה מקום מיוחד בלב העם ובלב התורה. הפרשות האלו הן ההבדל בין אוסף חוקים לבין תורה.
דוקא פרשת הקדושה, שונה מעט משתי הפרשות האחרות, בכך שהיא מקצרת עוד יותר במשפטים, ורוב תכנה היא הצגת החוקים לאור ערך הקדושה. עוד יוצאת דופן היא שאין בה כריתת ברית, היא המשך של ברית סיני, כפי שמלמדת חתימת ספר ויקרא כולו. ולכן אין בה גם גמול של בית דין אלא מיתה בידי שמים או שהעם רוגמים באבן. היא עליית מדרגה שנולדה מתוך השכנת השכינה והדיבור אל משה באהל מועד לעיני כל העם. אם בסיני נעלם משה מן העם לארבעים יום, ולאחר מכן חזר ושם לפניהם פרשה אחת, הרי באהל מועד היה לימוד שיטתי ומסודר, שהכין ראשית את הכהנים ומשפטי הטומאה והטהרה, ולאחר מכן הבשילו העם לקבל את תורת הקדושה. לשמוע סקירת חוקים מכל רחבי קשת החיים, המוטעמים לאור אידיאל הקדושה.
משה חזר על הדברים לא פעם אחת ולא פעמיים, יש להניח שבכל אחד משלשת המקומות ניתנה גם לעם התורה כולה, דהיינו משה לימד והסביר את כל הידוע לו בצורות שונות ובאפנים שונים. אין להעלות על הדעת, שלא נשאל משה שאלות בהלכות מלחמה קודם שניתנה פרשת כי תצא בערבות מואב, או שכל אימת שנשאל משה שאלה בדיני נזיקין במשך ארבעים שנות המדבר, חזר אך ורק על המשפטים הספורים והסתומים שבפרשתינו. מתן תורה שבכתב הוא הבחירה האלהית והעל טבעית, מאלו אמירות ליצור את ספר התורה הנצחי. (כמו"כ נאומי משה שבספר דברים, בודאי באו מהם וכיוצא בהם גם קודם לכן, ובספרינו באו שני נאומים שהם בסגנונם המובהק של נאומי דברים, במרה, ובמתן תורה, ראה לעיל בסיכום פרקים יט-כ בקטע "מבנה הפרשה ואחדותה").
אם התורה היתה מתעדת את כל מה שלימד משה לעם, היינו מקבלים בספר שמות גם את תורת המלחמה על פי התורה, כפי שהסבירה משה בסיני, בשעת מלחמת עמלק למשל, (ולא רק בסגנון שהסבירה לפני הכניסה לארץ), ובספר ויקרא גם את תורת דיני נזיקין כפי שהסבירה משה באהל מועד (ולא רק בסגנון שהסביר בברית סיני ונתינת המשפטים), וכן היינו רואים בספר דברים את תורת המצורע והטומאה כפי שביארה משה בערבות מואב (ולא רק כפי שביאר לכהנים באהל מועד).
לכל אחד משלשת המקומות בהם ניתנה התורה יש אופי ורוח לעצמו, ולכן באמת הרבה דינים חוזרים בתורה, קרבן הפסח שבדברים מוסיף על קרבן הפסח שבשמות, ומטעים אותו לפי 'מתן תורה' של 'באר היטב', חוק המעשר שבבמדבר מוסיף על חוק המעשר שבשמות, וחוק המעשר שבדברים מוסיף על שניהם. אבל לא היה טעם לכתוב שלש פעמים את כל התורה כולה.  שכן המהות של מימד הנצחיות שבתורה, היא שיש יחס נכון בין שלשת התורות, וכולן יוצרות מזיגה אחת. הלומד תורה אינו מוכרח לדעת על מסירת התורה בעל פה בשלש מקומות, כי התורה שבכתב מטעימה אותנו מכל אירוע שיעור המספיק לו. והיחס הנכון בין כל התורות המתאחדות לאחת, הוא כח החיים והנצחיות של התורה.
ספר חוקים חד ממדי בהכרח יתאבן ולא יתאים לכל זמן ומקום, וממילא בהכרח שיינטש או שישתנה לבלי הכר. התורה היא בעלת שלש ממדים (במה שנוגע לנקודת ההשקפה שאנו עוסקים בה כאן), יש בה כח חיים המספק רוח נכונה לתקופה בה יש משכן נודד, כמו גם לתקופה בה נבנה מקדש קבוע, ואף לתקופה בה אין מקדש כלל. יש בה עוז ותעצומות לעם של פליטים גולים ועבדים בורחים, כמו גם לממלכת כהנים וגוי קדוש החי בנסים, ואף ספר חוק לעם גיבור הבונה ערים בצורות.
תורת שלשת השלבים ההגליאנית, תזה, אנטיתזה, סינתזה. היא תורה אירופית מובהקת, המאפיינת את שתי השאיפות האירופיות: טעימה מן הכל, אסתטיקה. לשיטתו האדם חפץ באיזה רעיון או אידיאל מסויים, ולאחר מכן הוא או ממשיכיו חפצים ברעיון ההפוך ממנו לגמרי,
[2]  הם נלחמים ומתאבקים, ונוצר שילוב אסתטי הכולל את שניהם. ניתן להמשילו לאדם הפונה לימין בדרכו, לאחר מכן פונה לשמאל, ולבסוף יוצר איזון וחוזר לדרך הישר. אם כן נמצא הוא באותו מקום שהיה מתחילה, באמצע, נכון שטעם והריח מן הצדדים, אבל התהליך שעבר  לא היה אלא ביקור בעוד שני מקומות, וקליטה מן החוץ.
שלשת השלבים שבתורה, בנויים באופן אחר. אין האדם פותח בתזה, אלא בברית, הברית היא מקור סמכות וידע חיצוני, הוא נוטל צידה לדרך, השלב הראשון הוא הברית וקבלת התורה. השלב השני הוא הרחבת הברית, אחרי שנקלטת התורה הראשונה, ישנה תורה שניה. את התורה השניה לא ניתן היה לתת מתחילה, שכן אין התורה הראשונה רשימת נתונים, או דבר הנקלט בשכל. אלא ברית המשפיעה השפעה של ממש על העם הנושא אותה, ורק אחר השפעת הברית הראשונה, תוכל לבא הרחבת הברית.
[3] גם בתורת השלבים האלהית ישנה התאבקות, אבל לא התאבקות עם אנטיתזה, אלא עם החטא. החטא קיים והוא בהכרח מחבל בנושאי הברית, אין שלמות כל עוד התהליך האנושי לא הסתיים, ואחרי הרחבת הברית באה נסיגה והתאבקות עם החטא. וכאשר העם למודי נסיון ומכירים הם את האוייב, באה ברית חדשה. אלו הן שלשת פרשיות מתן תורה שאנו מוצאים בתורה.
מכיון שהחטא אינו דבר בלתי צפוי, אלא חלק מוכרח מהתהליך כמו שמדגישה התורה הרבה פעמים (בלי ליטול את מימד הבחירה מכל אדם ומכל דור. מהות התורה ששלמותה מכוונת מעל היכולת האנושית בשלב הנתינה, והמטרה היא לקדם ולשכלל את היכולת האנושית, התיקון הוא פגישת היכולת האנושית בדרישות התורה והתמזגות עימהן, מה שיבטל את האפשרות של חטא, כי עם ההתמזגות תבא ההכרה), הרי שהשלב השלישי נצרך ומוכרח וחייב להיות חלק מהתכנית. אין התורה שלמה עד שלא יגיע שלב החטא ותיקונו.
בשלב השלישי יש כמין חזרה לאחור, חדש ימינו כקדם, והעתיד כולו צוייר בצבעים של גן עדן הראשוני. שכן הקדושה מתאמצת ומתעצמת כנגד החטא, ומוציאה אותו מחיי האדם בסגנון חדש, ואחרי ניצוחו של החטא, ניתן לחזור ולהתחבר באופן הרמוני לשלב הראשון. וזה הוא תכנו של ספר דברים. המנוחה והנחלה מקילה מעט את איסורי ספר הקדושה, שנצטוו בו במדבר, בעת ההיאבקות מול החטא והכיעור, זוהמת מצרים ומעשי ארץ כנען ושכנותיה. עיר הבחירה היא היא גן עדן, והישראלי הבא בשעריה כמוהו ככהן, וכשהחטא פוחת גם חומרת העונש פוחתת.
המאבק הזה בין המצדדים בספר הגלות והנדודים, ובין המצדדים בספר התיקון והגאולה, נמצאנו בהרבה מקומות לאורך ההיסטוריה של עמינו. ושני הקטבים האלו תורה הם, והם כח החיים של העם. בני אפרים החזיקו בספר הקדושה, ולא האמינו כי באנו אל המנוחה והנחלה, ולא האמינו כלל בסגולתו של דוד כמשיח ה', עקב חיבורו גם אל קוטב הגאולה, ובעיניהם היה נראה מוקדם מדי להכריז על גאולה תחת שלטון דוד ושלמה, אבל ההיצמדות לקדושה לבדה בלתי שום לב על הגאולה, היתה להם לרועץ, וגם את הקדושה איבדו, והיא הפכה בהדרגה לעבודת אלילים, בלי ששמו לב, שינוי אחר שינוי, ועד שניסו להתעשת כבר נכרתו מן הארץ.
מלחמת הקדושה בחטא צריכה היא לשלב השלישי, צריכה היא לשימת מלך ושלטון, צריכה היא לאיחוד עבודת ה' תחת מקום אחד אשר מפיו יצא תורה לכל, מבלי נטות ממנו בהמראה לכאן או לכאן. צריכה היא לחזור אל העבר ולהתאחד עמו, ולא להסתכל רק דור אחד לאחור, אלא עשרים דור. צריכה היא הרמוניה עם כלל הדורות והמציאות, ואת זה יתן לה השלב השלישי, רוחו הגדולה של ספר דברים.
פיצול הממלכה שימר את כח החיים של שני הקטבים האלו, חזונו של אחיה השילוני היה שיינקו זה מזה ויפרו זה את זה. אבל המחלוקת גרמה להפרדה מוחלטת, וכל צד דבק רק בשלו, וגם את מלכי בית דוד האחרונים אנו מוצאים מתגאים כאילו הגאולה מונחת כבר בכיסם, ודימו להשליט חזון אוניברסלי בעולם כולו, בהמשך למסורת שלמה. ורק עם התמוטטות ממלכת ישראל, כמו ברק ירד מהשמים ופגע בכסאו של המלך יאשיהו, שהשכיל לפשוט על כל הארץ מדן ועד באר שבע, להתאחד עם שרידי ישראל, לקדש את כל הארץ מטומאותיה, ולשלוט בה בכח מלכות דוד. אבל זה חזון לדורות היה, מכיון שעל הארץ השסועה כבר התחיל תהליך בלתי הפיך. ירמיה אוחז בכח דברים מצד זה, ויחזקאל אוחז בכח ת"כ מצד זה, ומשניהם יחד נולדו עזרא ונחמיה להביא גאולה לישראל.
יש לשים לב, שישנה סימטריה בין שמות לדברים, הנעדרת מתורת כהנים. בשמות ובדברים המצוות והסיפור ההיסטורי אחוזים זה בזה. ואילו בתורה שניתנה באהל מועד, ישנה חלוקה הרבה יותר בולטת, התורות ניתנו בספר נפרד (ויקרא), והמעשים בספר נפרד (במדבר). למעשה על ויקרא נכרתה ברית, כמו על שמות ודברים, ואילו על במדבר לא נכרתה ברית. השלב השני של הברית, הביא את לומדי התורה למדרגה נשגבה של תורה בלבד, הלימוד של דיני המצורע והזב הוא מעל לזמן ולמקום. ואילו השלב השלישי של דברים שב ומחבר, ונותן לכובשי הארץ ספר תורה שיוכלו ללמוד אותו בצורה הכרוכה בהיסטוריה ובפרספקטיבה היותר רחבה. ועדיין ספר ויקרא שמור ועומד, לכל דור בו באים טהורים ועוסקים בטהרות, ניתנה תורה לאוכלי המן, תורה נשגבה בלבד.
המוסריות של ויקרא אינה יכולה לנבוע מהמוסר בלבד, ואהבת את הגר כמוך, לא תשנא, לא תקום ולא תטור, לא תלך רכיל, הכל משום "ויראת מאלהיך", הצדק והמשפט באים מיראה, ואפי' כיבוד אב ואם בא מיראה ומשהוקש לכבוד המקום. בשמות 'לא ילין חלב חגי עד בוקר' הוא בקדשים, בויקרא הוא בשכר שכיר 'ולא ילין עד בוקר'. ובאמת בויקרא אין בכלל בית דין אלא רק מיתה בידי שמים או רגימה באבן.-
לכן היהודי בכל מקום שהוא, מחובר לאחד מקדקדי התורה. ולהשלמת הדברים נזכיר בקצרה את ענינו של ספר בראשית, שבמבט ראשון לא היתה התורה צריכה להיפתח אלא מהחדש הזה לכם. אך ספר בראשית הוא המציאות שמעבר, הוא המנגנון המלמדנו לקלוט מבלי לבלוע, לדעת למוץ את הכח האלהי הנמצא בכל חלקי הבריאה. הרי בראשית מתאר מציאות שאיננה קיימת, חיי האבות אינם משקפים את חוקי התורה שניתנו בסיני, ראשי האומות אחים הם לישראל, גדולי האומה נוסעים ונדים, נלחמים וגולים.  אנו משננים שמות אלופי הנכרים, ויוחסין של גבורי קדם. שכן במציאות אין אנו אוכלי מן, מבקשים אנו לישב בשלוה, אבל אומות העולם באים עלינו בטוען טענת גנב. ואין לנו קיום בלי שיהיו בתוכינו לומדי בראשית, מכירים את הגבורים אנשי השם ואת ארחם יוחסיהם ורבעם. אבל חלילה לנו מללמוד מהם, אין אנו מלקטים מהעולם הגדול ורחב הידיים אלא ניצוצות זעירים, שגם אותם יש לזקק ולברר כדי שנוכל להשתמש בהם לעבודת ה'.
בזמננו גם כן נמצאים שני הקטבים האלו, האחד המתמסר ללימוד ויקרא כתינוק שיבואו טהורים ויתעסקו בטהרות, וע"י עליית המדרגה שלנו והתיקון המתמשך והמצטבר תבא הגאולה, ואין צורך לעלות להר הבית, כי תוכ"ד התיקון הוא יבא אלינו מזוכך ומטוהר, וזו הגישה התורנית, שאימצוה חכמים מימי בית שני, כאמרם: הנביאים לעולם יחיו? ואבותיכם איה הם?".. והשני הוא הגישה הנבואית, שסומכת על רוח ה' ועל הנביא, ולוחמת להביא את הגאולה.  
  

 
 

[1] וכך אמרו גם במדרש, ולפי 'מטה משה' (תסד, כנה"ג וא"ר או"ח רפה, מעשה רוקח תפילה יג כה) הטעם של קריאת התורה שניים מקרא ואחד תרגום הוא "כי התורה נתנה ג' פעמים, ראשון בהר סיני, שנית באוהל מועד, שלישית באר היטב, משום הכי אנו קורין כל פסוק ב' פעמים והג' תרגום כנגד באר היטב", והרעיון הוא שכשקוראים את דברי התורה בפעם השניה, אפשר לגלות הבנה אחרת וחדשה, וכשקוראים בפעם השלישית באופן של 'באר היטב', ניתן לגלות רובד שלישי ומשלים. שני כתובים המכחישים זה את זה והשלישי מכריע, וכך הוא גם באותו כתוב ששתי הבנות בו מכחישות זו את זו, והשלב השלישי מכריע ומבאר.
[2] באותה מדה שששו החילונים האשכנזים על הציונות, ששים הם עכשיו עליה לבטלה ולעקרה. ובאותה התלהבות שקידשו את המלאכה ואת השויון בקיבוצים, מקדשים הם את ההיפך. שכן האירופי מחובר אל העכשוי, ואך זה מה שמוליך אותו, ולכן אין לפניו שום סתירה, כי מה ש'הולך' ו'מקובל' הוא העיקר הגדול, ואין טעם לתמוה ממה שהיה לפני כמה שנים, שהרי אז היה הדבר הזה 'הולך' או נחשב כטוב, וכיום להיפך. והמבט הסתמי על דבר ישן, מבלי לבחון, שמכיון שהוא מתאים לאז ומיושן, א"כ אינו טוב ואינו ראוי בזמננו.
[3] וכמו במעשי האבות, שאברהם מסמל את הצדק והחסד, ויצחק כבר שקוע כולו בקדושה וכאילו לא נפגש בעוה"ז. ויעקב חוזר ומחבר את ברית אברהם ופחד יצחק.